ראיון מאת דאב קלארק ותמונות מאת אוון קאושה
שבו עם אנשים מעל 35 ואנשים מתחת לגיל 30 באותו חדר יחד, ורוב הסיכויים שיהיו לכם ויכוחים בקנה מידה מלא על הידיים בכל שיחה נתונה על היפ הופ. גם אם יש הסכמה על כישורים ליריים, ממשיך להתקיים דיון מטריף על מה בעל ערך מוסיקלי לתרבות. בזמן שסטיילס P חגג את יציאת הופעת הבכורה של The Lox Money, Power & כבוד לאלבום בשנת 1998, דייב איסט היה בקושי בן 10. עד שסטיילס הגיע למקום עם הופעת הבכורה הרשמית שלו בסגנון “גנגסטר וג’נטלמן” בשנת 2002, מזרח מתבגר הכין את עצמו לקריירה פוטנציאלית בכדורסל..
בשנת 2018, כשהסגנונות P הוציאו את אלבום הסולו התשיעי שלו, G-Host, שעדיין רכוב גבוה מהאלבום של The Lox לשנת 2016, Filthy America … It’s Beautiful, דייב איסט הכין בדקדקנות את אלבום הבכורה הרשמי שלו ב- Def Jam. ואז, לפתע, התאחדו שני הגברים להביא את העולם אהוב, פרויקט שיתופי מפתיע שחורג מעל פער הדורות של Gen-X / Millennial, מבחינה לירית וקולית.
דייב, סטיילס מגיע מעידן שבו מסחר ברים זה דבר נורמלי בשבילו, למקום שבו אתה בא מהזמן של יורקים 16 לוהטים וממשיכים הלאה. איך זה התחבר עד שהחלפת את הסגנון שלך לסורגים?
דייב איסט: בכנות, הייתי צמא לעשות את זה איתו. רק להיות מעריץ שלו ונשיקה עושה את זה. לא רציתי שזה יהיה 16 מסורתי, וו, 16, קרס. אחד ממרכיבי הקריירה שלו שתמיד בלטו לי היה הלוך ושוב, פנימה והחוצה. אז אמרתי שגם אני רוצה לעשות את זה. זה פשוט יצא. כל פעימה שקיבלנו עליה הייתה טבעית, נוזלית.
מה איתכם סגנונות? האם הרגשת שזה משהו שיקרה באופן טבעי? סגנונות P: הכל פשוט ממש נכנס למקומו באופן אורגני. נכנסנו לשם, רק אמרנו שאנחנו מפזרים, ופשוט היינו ממוקדים, התייצבנו ונהנינו והמוזיקה יוצאת בדרך מסוימת. ברגע שאתה מתחיל משהו והסרגל מוגדר, ואז אתה עושה את זה שוב ושוב, אין למעלה ולמטה, זה רק עולה. זה היה כיף כי הוא הפנים החדשות של מה שאנחנו עושים. הוא הפנים של מרכזי הרחוב, במיוחד בחוף המזרחי. זה כמו לשחק עם הכדורן הצעיר בליגה. אני הווטרינר הזקן. ואז זה כאילו אנחנו מנסים להתמודד גם עם העיר שלנו. אנחנו רק מנסים להתמודד עם המלאכה והעיר שלנו בו זמנית. זה היה סופר אורגני וזרם בצורה חלקה מאוד.
איך אתה מרגיש שהצלחת לגשר על הפער בין הדורות?
סגנונות P: זה כבוד ומלאכה. אנו חולקים את אותה מלאכה. בדרך כלל, כאשר אתה ואדם חולקים את אותה מלאכה, זה אומר שאתה נלהב מזה ומתאמץ בזה. בין אם זה ספורט, צווארון לבן [קריירה], צווארון כחול, מוזיקה, שירה, קולנוע, עיתונאות, לא משנה מה תחום העבודה הוא, יש משהו בכבוד למלאכה שבה אומן אמיתי לא מסתכל על הגיל. אתה רק מסתכל על המלאכה שלך. בתור אומן מבוגר, הכל הוא ספורט של צעיר ואתה רוצה לוודא שאתה אומר את הצהרותיך ומניח את כף הרגל כשאתה אומר משהו. אני חושב שכאשר אתה באמת עומד במלאכה ובמה שאתה עושה וממקד את כל זה. דייב איסט: אני מרגיש שכאשר המיקוד הוא המלאכה בפועל, הגיל לא משנה. אני לא יכול להבחין בו בימינו לעכשיו. אני לא יכול להיות כמו “הו, הוא נשמע מבוגר יותר עכשיו. לעזאזל, לא. ” אין הבדל. אני לא חושב שהגיל קשור לזה.
מה אתה מרגיש כל כך חשוב בהיפ הופ בניו יורק כרגע? ומה אתה רוצה שאנשים יקחו מהפרויקט הזה?
סגנונות P: אני חושב שהפרויקט הוא היפ הופ בניו יורק. אני חושב שכאשר אתה שומע ומקשיב לו, זה היפ הופ מסביב, אבל זה בהחלט היפ הופ של ניו יורק. עם זאת, אנו קובעים את הרף החדש ואת העדיפות לא משנה מה קבוצת הגילאים. קבל את הכסף שלך ועשה מה שאתה רוצה בזמן שלך, אבל אם אי פעם תהיה לך התחושה הזו בבטן למקום שאתה רק רוצה לייצג את שלך, זה מגניב. ההיפ הופ בשנת 2018 הייתה שנה די סוחפת באופן כללי ממזרח למערב לדרום. אנשים הוציאו פרויקטים ממשיים של חבטות בשנת 2018. אני חושב שמה שאתה אומר לאנשים הוא להיצמד לבטן שלך ולהשמיע את הקול שלך. אני חושב שזה [היפ הופ] נמצא במקום נהדר ויכול רק לעלות. דייב איסט: מאה אחוז.
האם אתה מרגיש שטקאשי 69 אומר שהוא מלך ניו יורק הכניס את העיר למודעות תחרותית?
דייב איסט: אני לא הולך להגיד שהוא עשה זאת ביד. אני מרגיש שיש לו הרבה מה לעשות עם הצעירים שמרגישים ככה. אני מרגיש שתמיד היו הבדלים בראפ בניו יורק. היה לך את הלוקס והיה לך אוניקס. היו לך אנרגיות שונות, חבר’ה מנקים סמים, מספרים סיפורים והיו בו נתיבים שונים. אני מרגיש שזה מה שמרגיע כרגע, שכולם לא רק אומרים, “כדי להיות אמן ניו יורקי אתה צריך לאנס ככה.” אני מרגיש שזה סתום שזה מתפשט על הלוח כרגע. אם לא תיכנס לאינסטגרם, לא תראה אותו אומר את זה. אתה חייב להיכנס לאינטרנט כדי לראות ולשמוע את הדברים האלה. אני מרגיש שאלו שני עולמות שונים. אתה חייב לערבב אותם כי אנחנו חיים בעולם אינטרנט. אבל איתי אני אוהב לעמוד על מה שאני עומד עליו ולייצג את מה שאני מייצג. אהוב הוא עדות לכך איתי ואיתו. שנינו קלטנו את הגל הזה ופשוט רצנו איתו.
בהחלט ישנה התעוררות מחודשת של מותגים גדולים שאתם קשורים אליהם, כמו Def Jam ו- RocNation. האם אתה מרגיש שהעידן החדש הזה יוצר עבורם יותר אריכות ימים?
סגנונות P: אני מאמין שיש סיכוי לזה. אני מרגיש שהיו צוותים חזקים יותר אז. היה לך Ruff Ryders, Murder Inc., Roc-a-fella. הם היו חלק מהתווית, אבל הם היו הצוות שלהם. אני מרגיש שעכשיו יש הרבה יותר אמנים עצמאיים שלא צריכים להיות תלויים בתווית. כשאתה יודע את זה, אני מרגיש שזה לוקח מהתוויות האלה את השושלות שהם אולי חזרו בתקופה ההיא. אבל עבור האנשים המופיעים על התוויות המניפים את הדגל הזה והולכים קשה, הם יכולים לקבל אותם. הם יכולים לחזור. דייב איסט: התשובה שלי די מוזרה. אני מרגיש שזה דבר טוב ונהדר רק אם הם יכבדו את מותגי האמנים. אם הם לא מתכוונים לעשות את זה עם בניית המותג של האמנים שלהם והסתכלות עליו כשותפות מותג אז חבל על הזמן. RocNation הוא לא ישן. אני אוהב אותם מכיוון שהמערכת שלהם אינה משולבת, היא מעודכנת. ישנם כמה מקומות בתעשייה שבהם הדברים מתנהלים די מהר ועדכניים יותר. כל תווית שיש מיושן לחדש לעצמאי, צריכה לכבד גם את המותג של האמן. במיוחד אם קיבלת אמן טוב, מוכשר ואינטליגנטי. גם אם הוא לא כל כך מרגיע מהמשחק שלו כפי שהוא צריך להיות, כבדו וראו בו גם כמותג שאתם עושים איתו עסקים. אני חושב שמה שפגע בהרבה תוויות בעבר הוא הדרך בה הם התחילו להתייחס לאמנים כמו מיקרוגל. הם מתחילים לזרוק משהו החוצה. אין א&ר עומד מאחוריו, אין בו סיפור, ואין אכפתיות לחבילה או לאמן. אם זה יחזור לזה … אנחנו לא צריכים את זה. אבל אם זה יהיה המקום שבו כולם מקבלים שותפות מותג חכמה ומכבדת, מושלם.
אם מדברים על ישן לחדש … האם יש קעקועים ישנים שאתה מתחרט עליהם?
סגנונות P: לא באמת. יש לי, “מקווה לטוב, ומצפה לגרוע מכל”. אני לא מצפה לגרוע מכל, אני רק מצפה לחיים. אני לא מצטער שקיבלתי את זה, כי בזמנו זה התאים בצורה מושלמת.
דייב איסט: לא, כי כשאני מסתכל עליהם כולם מחזירים אותי לתקופה בחיי. יכול להיות שחיכיתי, כי קיבלתי הרבה טאטים כשהייתי מת. נאלצתי להתעסק עם אחי הטאט מעבר לפינה והעבודה שיש לו וכאשר קיבלתי כמה דולרים יכולתי להשיג כמה אנשי טאט רשמיים. אז יכול להיות שחיכיתי. הייתי מחכה עד שאקבל אמן קעקועים.