בלעדי: שפרד פיירי עושה את הופעת הבכורה שלו בקעקוע – wiresummit.org

בסוף שנות ה -80 וכל שנות ה -90 הוא “הפציץ” אינספור ערים ברחבי אמריקה. בהיותנו בניו יורק, היה קשה שלא לעבור עמוד תאורה, פתח או סמטה תעשייתית שלא היה בו אנדרה הענק בוהה בך … וניו יורקים אהבו את זה. לפחות אני וחבריי כן, למרות ש- NYPD בהחלט לא. בעודו בניו יורק כדי לדבר על האפליקציה החדשה לנייד DAMAGE שלו, שפרד פיירי בן ה -48 ביקר במשרדנו, שם ישב להצטלם ולדבר, ובכן, על חייו יוצאי הדופן..

צילום: פיטר רסלר

צילום: פיטר רסלר

נתחיל מההתחלה. גדלתי בצ’רלסטון, דרום קרוליינה. אמי הייתה מעודדת ראש. אבא שלי היה קפטן קבוצת הכדורגל. זה היה חינוך שמרני. למדתי באותו תיכון פרטי כמו סטיבן קולבר, לא נחשפתי להרבה אמנות פרוגרסיבית. אני אוהב לצייר ולצייר מאז שהייתי ילד קטן, אבל ממש לא כשנכנסתי לסקייטבורד ופאנק רוק התחלתי לראות אמנות לא מסורתית וזה השפיע עלי מאוד.

כשהגעתי לבית הספר לעיצוב ברוד איילנד, זה היה כור היתוך של אנשים. התחלתי להיחשף להרבה נקודות מבט שונות – פופ ארט ואמנות פוליטית מאנשים כמו ברברה קרוגר ורובי קונאל. אז התחלתי לחבר בין הנקודות בין אמנים כמו ריימונד פטיבון, שעשה את העבודה עבור הדגל השחור, ווינסטון סמית שעשה את העבודה עבור הקנדיס המתים וג’יימי ריד, שעשו דברים עבור סקס אקדחים..

ספר לנו על פוטורה (2000)? גיליתי את פוטורה דרך ההתנגשות. על השיר שהפאנק משתלט עליו, יש עליו ראפ שמדבר על גרפיטי – “זרקנו בלילה. הם קרצפו אותו ביום “. ואז הבנתי שהוא עשה את המילים בכתב יד בתוך חבילת האלבומים של Combat Rock והוא עשה את העטיפה היחידה של “Radio Clash”. הוא השפיע עלי מאוד מכיוון שלפני כן, אני לא חושב שמישהו מלבד קית ‘הרינג ניצל כל כך הרבה פלטפורמות בצורה יעילה באמת. והוא גם פשוט בחור ממש מגניב.

צילום: פיטר רסלר

צילום: פיטר רסלר

לפני אנדרה הענק, היה לך חתימה חתימה? לפני שהתחלתי את אנדרה הענק כמדבקה, לא עשיתי שום דבר שבאמת בלט. הכנתי חולצת טריקו ומדבקה לחברה קטנה ברוד איילנד בשם Jobless Anti-Work ששילבה את ג’ק ניקולסון מ- The Shining והמילים המכונות “ALL WORK AND NO PLAY MAKE JACK A DULL BOY” וזה הפך ללהיט ענק בשבילם.

אז קרה לי שהדבר הוויראלי הזה קורה ברחוב, בתוך התרבות שנתנה לי השראה, סקייטבורד. ופתאום בגיל 19, אני מתחיל לחשוב, אולי אני עני עכשיו, אבל מרגיש שאני יכול לגרום לדבר הזה לקרות. וכשאני אומר את הדבר הזה, אני מתכוון פשוט להיות יצירתי למחייתך. השאיפות שלי היו צנועות למדי. רק רציתי להיות מסוגל לשרוד בתוך התרבות שאהבתי. זה הכל.

אנא ספר לנו על הצבע האדום. אני משתמש באדום ברוב עבודותיי מכמה סיבות. האחת, זה מאוד מושך את העין. כלומר, כשאתה מסתכל על מיתוג ופרסום ותעמולה, יש סיבה שאדום הוא צבע בולט. בני אדם מגיבים לזה באופן לא מודע ומודע. כשהם רואים אדום, הם אומרים לעצמם, “אתה משתמש באדום, מה אתה מנסה להגיד לי? תמיד רציתי שזה יהיה פרובוקטיבי בעבודה שלי. הסיבה השנייה הייתה כאמן גרוע מאוד, הבנתי איך להתקין את המכונות אצל קינקו כדי שאוכל לקבל עותקים בחינם מהטונר האדום וממחסניות הטונר השחורות. אז, התכוונתי לעצב סביב אדום ושחור. אבל אתה יודע, כשאתה מסתכל על ההיסטוריה של הגרפיקה בגרפיטי, השימוש ב”שלום, שמי מדבקה “הוא כמעט תמיד אדום ושחור. עבודתה של ברברה קרוגר היא אדומה ושחורה וכל הדברים הקונסטרוקטיביסטיים הרוסים שאני אוהב הם בעיקר אדומים ושחורים. אז, אתה יודע, הייתה מסגרת היסטורית שהובילה אותי גם לאדום ושחור. לא רק השיקולים הפרקטיים של להיות שבור ויש גישה לקינקו.

צילום: פיטר רסלר

צילום: פיטר רסלר

אתה זוכה לשמצה מהיצירה של אנדרה, ואז היצירה של אובמה הופכת להיות ענקית. אבל האם אתה מרגיש שיש שינוי בשמצה מבחינת מי מחבק את יצירת אנדרה 

ומי שמחבק את היצירה של אובמה?

כל הקריירה שלי, עד הכרזה של ObamaHope, עבדתי בעצם כזר. הייתי ביקורתי כלפי רוב המערכת הדומיננטית, כולל הנשיא בוש. אובמה הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו מההיררכיה הדומיננטית כראוי לאשר ובאופן כנה. זה אכן שינה כמה היבטים בקהל האוהדים שלי. כמה אנשים ראו את הקשר בין הביקורת שלי על בוש לתמיכתי באובמה. הרבה אנשים אמרו, “הו, כן, זה מהלך מכור לחבק פוליטיקאי במיינסטרים. אבל גם אני נכנסתי לשלב בחיי שבו הייתה לי בת אחת בת שנתיים וחצי, ועמדתי ללדת בת נוספת.

חשבתי שאני יכול לזרוק חלוקי נחל מהצד או שאני יכול באמת לנסות לעבוד עם האסטרטגיה מבפנים-מבחוץ. הרגשתי שאם אתה באמת רוצה לעשות שינוי, תצטרך לעסוק בשלב כלשהו במערכת הדומיננטית. ואובמה יכול להיות כלי חתרני להרבה מהסיבות שהאמנתי בהן.

האם אתה מרגיש שאנשים שיודעים מי אתה עכשיו הם יתרון או קללה? עבדתי בשנה הראשונה של הקמפיין שלי מ -89 עד ’90 אנונימי לחלוטין. אהבתי את החופש לצאת ולשים מדבקות ושבלונות בלי שאף אחד ידע מי זה. יכולתי להתרחק ואז לשוט בחזרה ולשמוע שיחה על העבודה. עשיתי הרבה האזנות סתר, וזה היה ממש מרתק.

האנונימיות יכולה להיות נכס, אך יכולה להיות גם מגבלה. והנכות היא שהאנשים ששונאים את זה ורוצים לקרוע אותה ולומר שזה רע לחברה, הם מאוד קולניים. אבל האנשים שעושים את זה שלא רוצים לצאת החוצה, הם שותקים. וחשבתי, טוב, אני אאוט עכשיו. אז אני אנסה להיות תומך ניסוח לצורת אמנות זו. אני הולך לנצל זאת כהזדמנות.

היה לי קל יותר למצוא אנשים כשרצו למצוא אותי ולזרוק אותי לכלא או איימו על תביעות אזרחיות. אבל זה גם אומר שאני חושב איך לעמוד מאחורי מה שאני עושה.

צילום: פיטר רסלר

צילום: פיטר רסלר

ספר לנו על האפליקציה לנייד DAMAGE. בשבילי, כשעשיתי את האפליקציה לתערוכת האמנות שלי, Damage, שהייתה ההצגה הגדולה ביותר שאינה מוזיאון בקריירה שלי, היה לי חשוב שאנשים יתנסו בהצגה גם אם הם לא יכלו להגיע. התערוכה הייתה מעין היברידית של מחסני חללי גלריה הכוללת עיתונות דפוס, דוכן עיתונים, שלט חוצות, פסלי ציור קיר, ויישום האפליקציה מאפשר לאנשים לחוות את החלל הזה באופן כמעט פנימי ומישוש להפליא. זה דבר שלעולם לא תוכל להשיג על ידי גלילה בין תמונות שטוחות.

אני רוצה שכמה שיותר אנשים יחוו את העבודה. אני רוצה שהעבודה שלי תהיה נגישה. כל הפרויקטים האלה מאוד עתירי עבודה שחיים במתקן לפרק זמן קצר, יש להם כעת את האפשרות הזו להחזיק מעמד לאנשים בצורה של אפליקציה..

טכנולוגיה ואומנויות? חשוב לי דמוקרטיזציה של אמנים? אני חושב שאמנות היא אמצעי מאוד מאוד חזק. זה יכול להיות משכנע. זה יכול להיות ריפוי. זה יכול להיות טיפולי עבור היוצר והקהל. אני חושב שבני אדם אנו מגיבים לדברים שנוצרו באהבה ותשומת לב לפרטים הקטנים. ואני רוצה לראות את זה מוערך יותר בחברה.

אני רוצה שהרבה יותר אנשים ירגישו שבמקום להיות צופים חסרי אונים, הם יכולים ליצור. לכולם יש אייפון, מה שאומר שיש להם כוח רב כמו של מטרו גולדווין ראש העיר היה לפני 70 שנה ממש בכיס. זה גם מפלס את שדה המשחק ומאפשר לכשרון לעלות למעלה.

צילום: פיטר רסלר

צילום: פיטר רסלר

ספר לנו על הקעקוע שלך. יש לי קעקוע אחד. כתוב על סוכרת בתסריט האופנועים ההודי והסיבה היא שאני חולה סוכרת מסוג 1. נעצרתי 18 פעמים ובמהלך שלוש מהן חליתי מאוד. חיי היו בסכנה מלהיות בכלא ולא לקבל את האינסולין שלי. לכל מי שמעולם לא ישב בכלא, זה ברברי כמעט בכל עיר, אבל ניו יורק ופילדלפיה אכזריות במיוחד. אתה לא באמת נרשם כבן אדם אליהם. בשנת 2000 נעצרתי בניו יורק והייתי בכלא שלושה ימים – שניים מהימים ללא אינסולין. כשיצאתי מהכלא, הקאתי כי הסוכר בדם שלי היה כל כך גבוה שהגוף שלי ניסה לגרש כל דבר במערכת שלי שאפשר להפוך אותו לסוכר. ואם זה נמשך יותר מדי זמן, האיברים שלך מתחילים להיסגר.

תהליך הכניסה לכלא כולל טביעת אצבע, זריקת ספל ונבדקת אם יש לך צלקות וקעקועים. אשתי הציעה לעשות קעקוע שכתוב עליו סוכרת, כך שבפעם הבאה שאכנס, הם רשמו שאני חולה סוכרת. אז אתה יכול להגיד להם, היי, אני חולה סוכרת, יש לי את הקעקוע הזה. אם הם לא מאמינים לך כשאתה מת, הם לא יכולים להגיד שהם לא ידעו. הם לא יכולים להגיד שמעולם לא סיפרת להם. זו פוליסת ביטוח קטנה. אז זה בעצם סיפור אפל למה יש לי את הקעקוע הזה. אבל, אממ, זה פרגמטי.