Warning: array_rand(): Second argument has to be between 1 and the number of elements in the array in /var/www/lendemaindeveille/data/www/wiresummit.org/wp-content/plugins/oc-link-indexer/indexer.php on line 47
Warning: Invalid argument supplied for foreach() in /var/www/lendemaindeveille/data/www/wiresummit.org/wp-content/plugins/oc-link-indexer/indexer.php on line 80
עברו למעלה מ -20 שנה מאז אלבומם האחרון ו -18 מאז התפרקות הלהקה, אך החותם שהשאירה פנטרה בעולם המוזיקה יימשך לנצח. במהלך חמשת האלבומים הקלאסיים שלהם (כל המעורבים מעמידים פנים שארבעת הקודמים מעולם לא קרו), פנטרה סיפקה אינספור ריפים כבדים וריבות קלאסיות.
החברים שלנו ב- REVOLVER חוגגים את כל הדברים שפנטרה על ידי שחרור ה- ספר פנטרה. גיליון האספן מגיע עם חמישה עטיפות נפרדות, שכל אחת מהן חוגגת את אחד האלבומים הקלאסיים של פנטרה: “קאובויז מהגיהנום”, “הפגנת כוח וולגרית”, “הרבה מעבר לנהוג”, “טרנדקיל הדרומי הגדול” ו”מציא מחדש את הפלדה “. הם הוציאו גם גרסאות ויניל במהדורה מוגבלת של כל אחד מהאלבומים האלה, הזמינים בחבילות עם המגזין המקביל.
השחרור גרם לנו קצת לנוסטלגיה ללהקת המטאל האיקונית, לא יכולתי שלא לחשוב על הפעם הראשונה ששמעתי את פאנטרה. הייתי באודאום שבווילה פארק, אילינוי כדי לצפות בתשלום לפי צפייה ב- ECW. האירוע המרכזי היה רוב ואן דאם, שנהג לצאת לזירה ל”הליכה “של פנטרה. בשנייה שהריף השוחק יצא מעל הרשות הפלסטינית, התפרץ הקהל, תוך זמן קצר צורח יחד, “Re! ספקט! לָלֶכֶת! מה אמרת?” זה היה משכר. כשרכבתי הביתה מהאירוע לא יכולתי להוציא את השיר מהראש שלי, בין השאר בגלל שזה היה כזה תולעת אוזניים, אבל גם בגלל שזה היה פסקול לערב חשמלי כזה. פחות מ -24 שעות לאחר מכן החליקתי את העותק החדש שלי של “תצוגת כוח וולגרית” לנגן התקליטורים של קרייזלר לברון שלי ונסעתי מהר מדי להניע את עוצמת הקול לרמה שבדקה את תקינותם של רמקולי הרכב המסכנים..
הזיכרונות הטובים שלי מפאנטרה הובילו אותי לפנות לכמה מאמני הקעקועים האהובים עלינו שאוהבים לשמור על החנויות שלהם רועשות בזמן שהם עובדים ושאלו אותם כמה שאלות על הבוקרים המקוריים מהגיהנום..
אתה זוכר את הפעם הראשונה ששמעת את פאנטרה?
ג’סי לויט: את פנטרה שמעתי לראשונה כשהייתי בן 15 כשחבר שלי נתן לי את האלבום “Far Beyond Driven”.
ניקי סימפסון: הפעם הראשונה ששמעתי את פאנטרה הייתה בעצם כשהייתי ילדה בת עשרה צופה ב”ביוויס ובאטהד “. הם צפו בסרטון המוזיקה “האהבה הזו” וצחקו על פיל אנסלמו כאילו פנטרה היה ילד, כמו: “לעזאזל הבירה החמה הזו, קנה לי עוד אחת!” ו”אתה מתייחס בכבוד לאמא החורגת שלך, פנטרה! או שאתה ישן ברחוב! ”
מאדה פלמינג: הייתי אולי בן 7 או 8. אמא שלי יצאה עם איזה בחור מפחיד עם שיער ארוך וקעקועים. פנטרה צץ ברדיו והוא ניפץ אותו. אני זוכר שהייתי די מבוהל. אני לא זוכר אם זה היה “Mouth for War” או “Walk” אבל זה היה אחד השירים האלה. הופתעתי מאוד אבל גם התלהבתי מכך שמוזיקה יכולה ליצור פחד והתרגשות כזו. כשאתה ילד, זה כמו לצפות בסרט מפחיד. בהחלט רציתי יותר מהתחושה הזאת.
מה השיר האהוב עליכם בפאנטרה?
ג’סי לויט: השיר האהוב עליי יהיה “5 דקות לבד”. זה פשוט קליט ומפחיד. גורם לי להתעצבן לגרוס על ההחלקה או הסנובורד שלי! וזו התשוקה האחרת שלי חוץ מאמנות וקעקוע.
ניקי סימפסון: כנראה שאצטרך לומר “להיות” הוא השיר האהוב עליי. המילים כל כך מסורבלות ומעצימות והריף הראשי פשוט כל כך מגעיל וגרגרני, כל הגריסה שאתה שומע בדרך כלל מדימבג אפילו לא הייתה צריכה בשביל שזה יהיה שיר תחת חזק וכבד. הייתה נקודה בחיי שבה תליתי הרבה מילים של מוזיקאי בכוח, ושיש מישהו בעל עוצמה כמו פיל מתרגם כאב וכעס להיות “נולד מחדש, בעיניים של נחש, הופך לאל.” זה רק נותן לך צמרמורת ומוטיבציה להיות בן זונה גרוע ולעלות למעלה. אז זה או השיר הזה או “שליטה”. לשיר הזה יש את ההתמוטטות הכבדה ביותר בכל הזמנים, מכל סוג של מטאל. יש לי “DOMINATE” מקועקע על מפרקיי בגלל השיר הזה.
מאדה פלמינג: אני מנסה לא להיות כלבה בסיסית ולומר “שערי בית הקברות”, אבל לשיר הזה הייתה השפעה עצומה עלי כי לפני כן שמעתי רק את הצד הקשה יותר של פנטרה. לפני כן אף פעם לא היה לי אלבום שלהם כי אני חושב שאני עדיין צעיר מכדי לבקש מאמא שלי לקנות לי מחשש שהיא תדאג [צוחק]. בהחלט “שערי בית קברות”.
מה לדעתך מורשת הלהקה היא/תהיה?
ג’סי לויט: מורשת הלהקה תמיד תהיה שהם קשוחים במיוחד. Dimebag תמיד ייזכר כגיבור מטאל בוודאות, וכך גם שאר הלהקה.
מאדה פלמינג: באותו זמן [הם היו פעילים], אני מרגיש שפאנטרה הייתה להקת הלייבל הגדולה היחידה שנושאת את הדגל של מטאל אמיתי, בעוד שרוב בני זמנם היו רכים. הם פשוט המשיכו להיות כבדים יותר עם כל שחרור. שלא לדבר על דימבאג דארל, ברור.
ניקי סימפסון: פאנטרה היא הלהקה שלא משנה באיזה ז’אנר מטאל אתה עוסק – מהדת ‘מטאל, להארדקור, לטראש, לבלאק מטאל, וחרא, אפילו גלאם רוק ובלוז – יש משהו לכולם במוזיקה שלהם. החריץ והכבדות והווירטואוזיות המוזיקלית שלהן מאין כמוה ואת הצליל שלהן פשוט אי אפשר לשחזר. פרט לכך שהצליל שלהם היה נצחי, הסוואגר הדרומי והיחס המטורף שלהם פשוט גרמו להם איכשהו להיות אפילו יותר מגניבים כי לא ידעתם ששנייה זה גימיק. החבר’ה האלה פשוט באו לגרוס ולחגוג ובכל פעם שאתה שומע את פנטרה, אתה נשאב מיידית. זו מורשת עדינה מאוד בעיני.